מלוה ולוה - פרק כ
מלוה ולוה

פרק כ

הלכה א

מי שיש לו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחלה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות, ואם קדם האחרון וגבה מוציאים מידו שכל שקדם חובו זכה, בד"א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אף על פי שכתב לכל אחד מהן מה שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה אלא כולן שוין וכל שקדם וגבה זכה אף על פי שהוא אחרון.

בעל חוב אחרון שקדם וגבה

במשנה (כתובות צ.)

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת - הראשונה קודמת לשניה, ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה.

כאשר אדם מת והניח שתי נשים, כתובתה של הראשונה קודמת לכתובתה של השניה. מכאן, שאף בעל חוב ראשון גובה בקדימות ביחס לחברו המאוחר ממנו. זהו דין הקדימות אותו פוסק כאן הרמב"ם להלכה.

הגמרא מנסה להסיק מלשון המשנה מה הדין כאשר האשה השניה קדמה וגבתה לפני הראשונה, האם מוציאים מידיה ונותנים לשניה, או שמא מה שעשתה עשוי, וכן לגבי בעל חוב מאוחר שקדם וגבה-

מדקתני הראשונה קודמת לשניה, ולא קתני הראשונה יש לה והשניה אין לה, מכלל דאי קדמה שניה ותפסה - לא מפקינן מינה, שמע מינה: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה!

לעולם אימא לך: מה שגבה לא גבה, ומאי קודמת? לגמרי קתני...

איכא דאמרי: מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה, מכלל דאי קדמה שניה ותפסה - מפקינן מינה, שמע מינה: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה!

לעולם אימא לך: מה שגבה גבה, איידי דתנא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, תנא נמי הראשונה קודמת לשניה.

הגמרא מתלבטת האם ניתן להוכיח מהמשנה מה הדין אם האשה שניה, או בעל חוב מאוחר קדמו וגבו לפני האשה הראשונה (או בעל חוב מוקדם לו), האם מוציאים מידם, או מה שגבו גבו. הגמרא מגיעה למסקנה שמלשון המשנה אין הדבר מוכרע.

הראשונים דנו בסברות של כל צד.

הרמב"ן (כתובות צ.) אומר שהשיטה שאם קדם בעל חוב מאוחר וגבה מה שעשה בטל, מיוסדת על ההנחה ש"שעבודא דאורייתא". כלומר, כיוון שיש זיקה קניינית בין הרכוש המשועבד לבין בעל החוב, הרי שבעל החוב הראשון נחשב כאילו "קנה" ראשון את הנכס המשועבד, ואם בעל החוב המאוחר קדם וגבה לפניו, בעצם לקח הוא רכוש לא לו, ועליו להחזירו. לעומת זאת, הסובר שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שעשה עשוי, סובר ש"שעבודא לאו דאורייתא"[300] והסיבה לדין שעבוד היא תקנת חכמים שמטרתה שלא "לנעול דלת בפני לווים", כלומר, למנוע מצב בו מלווים ימנעו להלוות מחשש שמא יבריח הלווה נכסים מבעל חובו ע"י מכירתם. לכן, אין זיקה קניינית של ממש בין בעל החוב לבין הרכוש המשועבד ואם קדם מאוחר וגבה מה שעשה עשוי.

לעומתו תלמידי הרשב"א (בשטמ"ק) סוברים שדעת האומר שמה שגבה לא גבוי אינה משום שעבודא דאורייתא, אלא לדעת הכל שעבודא דרבנן, וטעם שעבוד וגביה הוא כדי שלא לנעול דלת בפנים לווים, והשיטה שאם גבה לא גבוי סברתה היא שכחלק ממתן ביטחון למלווה (כדי שלא ימנע מלהלוות) הקדימו אותו ביחס למלווים מאוחרים, ולדעת האומרים שמה שגבה גבוי, לא חששו לכך כי אדרבה, היכולת לקדום ולגבות לפני בעלי חוב קודמים יכולה לעודד אנשים להלוות ולא לחשוש שיש כמה מלווים הקודמים להם.

דברים דומים בזווית שונה אומרים התוספות (ד"ה "שמע מינה") והרא"ש (בתוספותיו). לדבריהם באמת מעיקר הדין כפי שבעל חוב מוציא מידי לוקח כי הוא נחשב כלוקח ראשון, כך אמור היה להוציא מיד בעל חוב מאוחר שגבה[301]. אלא, שכדי לעודד מלווים להלוות נתנו אפשרות לכל מלווה להקדים ולגבות שלא בתורו ושלא יוציאו מידו. ספציפית מסבירים התוספות, שדווקא כאשר אדם כבר לווה והגיע לדחק כזה המצריכו ללוות עוד, יש לעודד אנשים להלוות לו עוד ע"י כך שיהיה להם סיכוי להקדים ולגבות לפני בעל החוב הראשון, שאם לא כך ימנעו מלהלוות לו משום שידעו שהם יוכלו לגבות רק לאחר שהמלווה הראשון יגבה את חובו.

רוב הראשונים והשו"ע (קד, א) פוסקים שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מוציאים מידו.

הלכה ב

לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון והוא קודם לגבות, וכן אפילו היו מאה. אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה מהן זכה אף על פי שהוא אחרון, קידם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס בעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר.

קדימה בגביה של מלווה על פה ובגביה ממיטלטלין

כמתבאר לעיל, מדין הגמרא אין גובים ממיטלטלין שמכר הלווה אף אם לווה לפני שמכר. כלומר, אין שעבוד על מיטלטלין. כמו כן אין טורפים מלקוחות אפילו קרקע אם המילווה היה בעל פה, ללא שטר.

דרכים שונות להבנת המצב שהלכות אלו יוצרות באות לידי ביטוי במחלוקת שנחלקו הראשונים בשאלה האם יש קדימה בגביית מילווה על פה. כלומר, אם יש שני מלווים בע"פ שהאחד הלווה לפני חבירו, ובאים שניהם לגבות מנכסים שביד הלווה, האם נכון לומר, בדומה למילווה בשטר, שהמלווה הראשון קודם בגביה. וכמו כן האם קודמת גביה עבור מילווה על פה מוקדם לגביה של מילווה בשטר מאוחר.

רב האי גאון (בתשובה, הביאה ספר התרומות, שער סא חלק ב אות א) כותב שמלווה ראשון שהלווה בעל פה וקדם למלווה שני שהלווה בשטר, המלווה הראשון קודם לגביה מבני חורין. רב האי מסביר ששעבודא דאורייתא, ולכן חל שיעבוד על נכסי הלווה, והשעבוד חל קודם לטובת המלווה הראשון[302]. הרשב"א (בתשובה חלק א תתקי"ד) מצודד בשיטה זו.

על תשובה זו חולק במפורש הרי"ף בתשובה (קצז). לדעתו במילווה על פה אין דין קדימה כלל ועיקר, ואפילו קדם בזמן למילווה בשטר, אינו קודם לו בגביה. בדומה, אין דין קדימה בגביה ממיטלטלין בין במילווה על פה ובין במילווה בשטר[303] [304]. כרי"ף סוברים גם הרמב"ן (כתובות צ.) והרמב"ם.

השו"ע (קד כ) פוסק כרב האי גאון.

התופס לבעל חוב

בגמרא בכתובות (פד:) מובא מעשה-

יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא, שכיב ושביק ארבא,

א"ל לשלוחיה: זיל תפסה ניהליה, אזל תפסה.

פגעו ביה רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע, אמרו ליה: את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים,

ואמר רבי יוחנן: התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים – לא קנה

יימר בר חשו היה בעל חובו של אדם אחד, שמת והשאיר ספינה. אמר יימר בר חשו לשלוחו שילך ויתפוס את הספינה[305] וכן עשה השליח. רב פפא ורב הונא שגם הם רצו לתפוס מאותה ספינה טענו שהם יכולים לתפוס ואין שליחו של יימר יכול לתפוס כיוון ש"התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים- לא קנה".

דין זה מובא גם בהקשר של זכיה באבידה[306] (בבא מציעא י.)-

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו.

מאי טעמא - הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה.

רש"י בבבא מציעא מסביר שטעם הדין הוא משום שכיוון שתופס האבידה לא מונה כשליח אין בכוחו לחוב לאחרים שבגלל שקדם ותפס הם כבר לא יוכלו לגבות.

התוספות (ד"ה "את") מעירים שמהסוגיה בכתובות עולה שאפילו אם התופס מונה כשליח ע"י בעל החוב בכל זאת אין תפיסתו מועילה[307].

רוב הפוסקים הבינו כתוספות, אך המאירי (כתובות פד:) מסייג שאם התופס הוא אפוטרופוס של בעל החוב, תפיסתו חשובה כתפיסתו של בעל החוב ומועילה.

לגבי מצב בו יש מספיק נכסים לכל בעלי החובות לטרוף מהם (או שאין בעלי חובות נוספים) פוסק הרמב"ם שכיוון שאין הוא חב לאחרים בתפיסתו, יכול אדם לתפוס עבור חבירו.

הרא"ש (גיטין פרק א סי' יט) דן בדבר בהקשר של דין לווה שנתן לשליחו להוליך למלווה את החוב (ר' לעיל טז, ב). בעניין זה אמרה הגמרא שאם "הולך" אינו כ"זכה" עדיין חייב הלווה באחריות המעות, ולכאורה הדבר קשה, שהרי אם התופס לבעל חוב זכה לו, כש"כ במקרה בו התופס עושה זאת בהנחיית הלווה ולא בעל כרחו. אחת התשובות המוצעות (בשם הרב משה מאיברא והרא"ש מודה לה להלכה) היא שלא בכל מקרה יכול אדם לתפוס לבעל חוב, אלא רק במקרה בו יש דחיפות מיוחדת, כגון שזה רכוש יחיד שיכול הלווה להפסידו ולא ישאר ממה לגבות. הרא"ש מסביר שאם לא כן כל אדם יוכל לתפוס מרכושו של חבירו ולומר שהוא עושה זאת לטובת בעל חוב כלשהו[308].

השו"ע (חו"מ קה א) פוסק שהתופס לבעל חוב שאין ברכושו בכדי לגבות לכל בעלי חובו לא זכה, אפילו אם התופס מונה כשליח על ידי בעל החוב. בהמשך (הלכה ד) כותב השו"ע כדברי הרא"ש, שאם יש רק בעל חוב אחד, יכול אדם לתפוס עבורו, אך בכפוף לכך שזה מצב של דחיפות וסכנה להפסד המלווה.

הלכה ג

שטרות שזמן כולן יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם מהן וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה. שטרות שזמן כולן וכו'. א"א מאין הוציא זה דין חדש לומר כל הקודם זכה במה שאמרו חכמים יחלוקו ולא לשתמיט תנא בחד דוכתא ולימא יחלוקו או כל הקודם זכה ואין לנו אלא מה שמנו חכמים וחוץ מזה משפט מעוקל עכ"ל.

כמה לווים השווים בזכותם וקדם אחד מהם וגבה

במשנה (כתובות צג:)-

היו יוצאות כולן ביום אחד, כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת - זכתה; וכך היו כותבין בירושלים שעות.

היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה - חולקות בשוה.

כלומר, יש קדימות בגביה לאשה שהזמן שעל כתובתה מוקדם יותר. במקרה בו כמה נשים באות לגבות כתובתן, והזמן של שלוש הכתובות זהה, אין האחת קודמת לחברתה ולכן אם אין בנכסי הבעל מספיק כדי לפרוע לכולן, חולקות בשווה.

עוד שם בגמרא (צד.)

אתמר: ב' שטרות היוצאים ביום אחד, רב אמר: חולקין, ושמואל אמר: שודא דדייני.

לימא, רב דאמר כרבי מאיר, דאמר: עדי חתימה כרתי, ושמואל דאמר כרבי אלעזר, דאמר: עדי מסירה כרתי!

מיתיבי: שני שטרות היוצאים ביום אחד - חולקין, תיובתא דשמואל!

אמר לך שמואל: הא מני? ר"מ היא, ואנא דאמרי כר' אלעזר.

האמוראים נחלקו במקרה ששני אנשים באים לגבות בכח שטרות מיקח שתאריכיהם שווים. רב אומר שחולקים ביניהם, ושמואל אומר שהדיינים מחליטים מי מהם יגבה ("שודא דדייני"). הגמרא מסבירה שמחלוקתם נובעת ממחלוקת התנאים האם עדי חתימה הם העושים את מעשה השטר (ר' מאיר) או עדי המסירה (ר' אלעזר). רש"י מסביר שעל פי ר' מאיר ניתן לומר שהמקנה התכוון להקנות לשני מחזיקי השטרות ולכן יש מקום לומר שיחלוקו, אך לדעת ר' אלעזר ודאי מסר לאחד לפני השני, ונמצא שלגבי השני נמלך, ומכיוון שרק אחד מאוחזי השטר הוא הראוי לגבות, ואין לאיש ראיה, יחליטו הדיינים על פי סברתם ("שודא דדייני").

נחלקו הפוסקים לאיזה מצב מתייחסת מחלוקתם של רב ושמואל-

רוב הראשונים ובכללם הרא"ש (כתובות פרק ט סי' יא) הרי"ף (כתובות מה: מדפיו), והרמב"ם מבינים שהמחלוקת עוסקת רק בשטרי קניין ומתנה. כלומר, אדם נתן או מכר נכס לשני אנשים בשני שטרות שונים שזמניהם שווים. זו הסיבה שמהמשנה, העוסקת בכתובות, שהם שטרי חוב, אין להקשות על שמואל.

עליהם נחלק בעל העיטור (לד טור א) המבין שמחלוקתם של רב ושמואל רלוונטית גם לגביה של שני בעלי חוב שזמן שטריהם שווה. על פי דרך זו, המשנה היא כשיטת רב[309] [310].

לעיל דובר בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, שמוציאים מידו. הראשונים נחלקו מה דין בעל חוב אחד מבין שווים שקדם וגבה הכל, כך שכבר אי אפשר לעשות "יחלוקו".

הרמב"ם הבין שמשנת כתובות שלעיל, הפוסקת ש"חולקות בשווה" עוסקת בבעלי חוב שווים הבאים כולם לפני בית דין לגבות. ברם, אם קדם אחד מהם וגבה, אין מוציאים מידו אפילו אם המשמעות היא שלאחרים, השווים לו בזכותם, לא נותר מהיכן לגבות. הרמב"ם דייק כך מכך שהגמרא קובעת (ר’ לעיל) ש"בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מוציאים מידו”, ומשמע שבעל חוב שווה לחבירו שקדם וגבה, אין מוציאים ממנו.

מולו הבינו הראב"ד בהשגות והנימוק"י (ב"ב עד. מדפי הרי"ף) שפסק המשנה "חולקות בשווה" כוונתו שהשיעבוד הוא של כל בעלי החוב השווים זה לזה בזכותם. לכן, אם קדם אחד מהם וגבה הכל, מוציאים מידו ומחלקים בשווה בין כולם. לשיטה זו יש להבין את ההלכה "בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מוציאים מידו" שבאמת בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מוציאים מידו את הכל, אך בעל חוב שווה לחבירו שקדם וגבה מוציאים מידו רק את מה שיתר על המגיע לו.

השו"ע (חו"מ קד ח) פוסק כרמב"ם שבעל חוב השווה לחבירו שקדם וגבה, אין מוציאים ממנו.

הלכה ד

באו כולן ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהן, כיצד חולקין אם כשיתחלק הממון הנמצא על מנינם יגיע לפחות שבהן כשיעור חובו או פחות חולקים לפי מנינם בשוה, ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו חולקים מכל הממון ביניהם כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו וחוזרין הנשארים מבעלי חובות וחולקין היתר ביניהן כדרך הזאת, כיצד היו ג' חובות של זה מנה ושל זה מאתים ושל זה ג' מאות אם היה כל הנמצא ג' מאות נוטלין מאה מאה, וכן אם נמצא שם פחות מג' מאות חולקין בשוה, נמצא שם יתר על ג' מאות חולקין ג' מאות בשוה ויסתלק בעל המאה ושאר הממון חולקין אותו השנים על אותה הדרך, כיצד נמצאו שם ה' מאות או פחות חולקין ג' מאות בשוה ויסתלק האחד וחוזרין וחולקין המאתים או הפחות בשוה ויסתלק השני, נמצא שם שש מאות חולקין שלש מאות בשוה ויסתלק בעל המנה וחוזרין וחולקין המאתים בין השנים בשוה ויסתלק בעל המאתים, ונותנין המאה הנשארים לבעל השלש מאות ונמצא בידו שלש מאות בלבד, ועל דרך זו חולקין אפילו הן מאה כשיבאו לגבות כאחת, ויש מן הגאונים שהורו שחולקין לפי ממונם. +/השגת הראב"ד/ ועל דרך זה חולקים וכו'. א"א זהו כפירוש הרב לדעת רבינו עכ"ל.+

דרך חלוקת הנכסים הנגבים בין בעלי חוב השווים זה לזה בקדימתם

במשנה (כתובות צג.)-

מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות,

ואין שם אלא מנה - חולקין בשוה.

היו שם מאתים, של מנה - נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות - שלשה שלשה של זהב.

היו שם שלש מאות, של מנה - נוטלת חמשים, ושל מאתים - מנה, ושל שלש מאות - ששה של זהב.

וכן ג' שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין.

המשנה מציגה מקרים בהם שלוש נשים שכתובותיהן 100, 200 ו 300[311] מחלקות ביניהן את עיזבון הבעל. במקרה הראשון עיזבון הבעל 100, וכולן חולקות בשווה (⅓33, ⅓33, ⅓33). במקרה השני, עיזבון הבעל 200, והחלוקה היא 50, 75, 75, בהתאמה. במקרה השלישי עיזבון הבעל 300, והחלוקה היא 50, 100, 150, בהתאמה.

המשנה מוסיפה שבאותה הדרך שלושה משקיעים שהשקיעו כל אחד שיעור אחר, חולקים זה עם זה כאשר הם רוצים לקחת איש כספו ולהיפרד.

הגמרא מתקשה מאד בהסבר המשנה. אם לשפוט על פי תחילת המשנה, העיקרון המנחה הוא שכל אחת מהנשים מקבלת שיעור שווה, ואילו על פי המקרה השלישי (האחרון), יש לכל אחת חלק פרופורציוני לחלק של חובה בתוך החוב הכולל. לא די בכך ששני עקרונות אלו סותרים לכאורה זה את זה, אלא שאת פסק המשנה במקרה האמצעי לא ניתן להסביר לא לפי חלוקה שווה ולא לפי חלוקה פרופורציונית לחוב[312]. בעקבות כך נאלצים האמוראים להעמיד את המשנה במקרים ספציפיים בהם אחת הנשים ויתרה חלקית לאחת האחרות או שהנכסים חולקו בשתי פעימות.

בסופו של דבר מביאה הגמרא ברייתא-

תניא: זו משנת רבי נתן.

רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה

בעקבות כך לא נפסקה הלכה כשיטת החלוקה שבמשנה אלא כשיטתו האלטרנטיבית של רבי, לפיה "חולקות בשווה". ברם, תיאור השיטה הקצר העלה מחלוקות בכוונת דבריו-

הרי"ף (כתובות דף נא. מדפיו) והרמב"ם בעקבותיו הסבירו ש"חלוקה בשווה" היא חלוקה שאינה מבדילה בין הנושים השונים. כל זוז מהנכסים מחולק שווה בשווה בין כל הנושים שעדיין שלא קיבלו את כל חובם. כך, למשל, אם החובות הם של 100, 200 ו 300, ראשית מחלקים כל זוז בין כולם עד שהנושה שגובה תביעתו 100 קיבל את מנת חלקו ויוצא מהתהליך. בנקודה זו יש לכל אחד 100 (וחולק אגב כך סכום של 300). בשלב זה וממשיכים לחלק בין שני הנושים הנותרים את הנכסים שנותרו באותו האופן, עד שלנושה השני הגיע סכום תביעתו (בנקודה זו חולקו עוד 200), וכן הלאה. בשיטה זו לנושה שסכום תביעתו הגדול ביותר יש את הסיכוי הגדול ביותר שלא לקבל את מלוא תביעתו. כמו כן, ראוי לציין שבמקרה הראשון והשלישי במשנה מתמזגת שיטה זו עם שיטת רבי נתן.

שיטה אחרת (לה מרמז הרמב"ם) היא שיטת ר"ח (כתובות צג., בתוספות ד"ה "רבי אומר"), לפיה חלוקה בשווה פירושה שכל אחד מהנושים זוכה בחלק הנכסים הפרופורציוני לחלק חובו מתוך כלל החובות. כך, בדוגמה הקודמת, יקבלו הנושים של ה100, ה200 וה300, חלקים של שישית, שליש וחצי מהנכסים, בהתאמה[313]. שיטה זו מתמזגת בדין המשנה רק במקרה השלישי.

שיטה ייחודית לראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף, שם בדפיו) הבין ש"חלוקה בשווה" פירושה שכל חלק בנכסים מתחלק בשווה בין תובעיו. כך למשל, במקרה המדובר, את ה100 הראשונים יש לחלק בשווה בין שלושת הנושים (כל אחד יקבל 33 ושליש), את ה100 השניים בין שני הנושים הנותרים (כ"א 50), ואת כל היתר יקבל הנושה השלישי.

השו"ע (חו"מ קד י, אה"ע צו יח) פוסק כדברי הרמב"ם להלכה.

הלכה ה

ראובן ושמעון לכל אחד משניהם שטר חוב על לוי ראובן שטרו בה' בניסן ושמעון שטרו בניסן סתם והרי יש ללוי שדה שאינה כדי חוב של שניהם מורידין לתוכה ראובן שמא שטרו של שמעון בסוף ניסן היה, וכן אין שמעון יכול לטרוף מאייר ואילך שהרי הלוקח אומר לו שמא באחד בניסן הוא זמנו של שטרך והרי שדה בת חורין ביד ראובן שתגבה אותה ויבא ראובן שהוא אחר זמנך והוא שיש לו לטרוף ממנו, לפיכך אם כתבו הרשאה זה לזה טורפין מאייר ואילך מכל צד, והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות שטרו של זה בחמשה בניסן ושטרו של זה בניסן סתם.

ה' בניסן מול ניסן סתם- אי ודאות בקדימות הגביה כתוצאה מאי בהירות בתאריך שעל השטר

בגמרא (כתובות צד:)-

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף, חד הוה כתוב בחמשא בניסן, וחד הוה כתוב ביה בניסן סתמא.

אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים.

אמר ליה אידך: ואנא אפסיד? אמר ליה: את ידך על התחתונה, אימא בר כ"ט בניסן את.

א"ל: ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך! א"ל: יכלי למימר לך את בר חד בניסן את.

מאי תקנתיה? נכתבו הרשאה להדדי.

מסופר על שני בעלי חוב הבאים לגבות שדה שאין בה די לשניהם. מכיוון שעל שטרו של בעל החוב השני כתוב רק החודש- ניסן, ללא התאריך, אין לו הוכחה שהוא הלווה לפני חברו שהלווה בחמישה בניסן. לכן ר' יוסף פסק שזה שבשטרו כתוב תאריך קודם לגביה.

המצב המתקבל יוצר בעיה כאשר בעל השטר שעליו כתוב רק החודש מנסה לטרוף מלוקח שקנה בוודאי לאחר זמן ההלוואה (נאמר, באייר), כיוון שהלוקח אומר שעל פי האפשרות שהלוואתו היתה בא' בניסן, נמצא שהוא היה יכול לגבות מהשדה בן החורין שהלוקח השאיר אצל הלווה, ולכן אין הוא יכול לטרוף מהלוקח[314].

הגמרא מציעה פתרון למצב, בו בעל החוב שעל שטרו כתוב רק "ניסן" מצטייד בהרשאת גביה מחברו, בעל החוב השני, ואז הלוקח חייב להניח לו לטרוף כיוון שממה נפשך אחד מבעלי החוב צריך לטרוף ממנו.

כך מסביר את הגמרא הרמב"ם.

רש"י פירש את הגמרא באופן אחר, שמדובר בשני בעלי שטרי קניין התובעים בעלות על השדה, ולא ברור מי קנה לפני מי, ואותו שכתוב בשטרו "ניסן" רוצה לטרוף מלקוחות שקנו מהמוכר. להלכה אין סתירה בין שני הפירושים.

השו"ע (חו"מ מג כג) פוסק כרמב"ם.

הערות שוליים